בנם של לאה ודוד. נולד בשנת תשי"א (1951). בן למשפחה ברוכת ילדים, אח למרדכי, אבנר, ברכה, דינה, יונתן, מיכל, אילן, גדעון ואורה.

רמי (רחמים) גדל והתחנך בראשון לציון. ילד יצירתי ואהוב, בעל נפש רגישה ואוהבת.

ביום 6.7.1969 התגייס לצה"ל. שובץ בחיל החימוש, לאחר הטירונות הוצב לתפקיד נהג במחנה טירה. מדצמבר 1969 שירת כנהג בבסיס חיל האוויר בתל נוף. באוגוסט 1972 סיים שלוש שנות שירות סדיר והשתחרר מהצבא.

בשבת י' בתשרי, יום כיפור תשל"ד (6.10.1973) פרצה מלחמת יום הכיפורים, וביומה הראשון הוא גויס לשירות מילואים. בימי המלחמה שירת כנהג בדרום ובחצי האי סיני, בין היתר באזור תעלת סואץ ובקרבות החווה הסינית.

הוא שב מהמלחמה רדוף והלום קרב, והוכר כנכה. "שנים הסתגר בתור עצמו כשקולות המלחמה מהדהדים בראשו בגופו ובנפשו", כתבה אחותו. כעבור זמן מה נולדה בתו, עינת.

עם הזמן בלט ביצירתיות שלו וביכולות האומנותיות שפיתח. צייר הרבה, בעיקר ציורי נוף ואיורים של מטוסי קרב, כתב שירים ואהב מאוד להופיע ולשיר, כן הִרבה לקרוא ספרי היסטוריה ורומנים. בנוסף בורך בכישרון טכני, נהג לפרק ולהרכיב מכשירי אלקטרוניקה שונים.

איש עשייה ואומן בנשמתו, מלא בחלומות, ביצירתיות ובדמיון פורה. חלם להיות זמר ולשיר שירים שחיבר על אהבה, אכזבה וחברות. נהג לשוחח שיחות נפש עם בני משפחתו, שיחות בהן ניכרו חוכמתו ונפשו העשירה. "אהבתי לשמוע ולשאוב ממך דברי חוכמה בשפתך הציורית", כתבה אחותו ברכה, והאחות אורה הוסיפה: "מילים מילים הגה ממוחו הקודח - עקף את כולנו בחוכמה העמוקה שהייתה בתוכו".

רמי (רחמים) דין נפטר ביום י"ח בטבת תשס"ה (30.12.2004). בן חמישים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בראשון לציון - גורדון. הותיר בת, הורים, אחים ואחיות.

כתבה דינה, אחותו: "כל כך קשה לכתוב לזכרו של אחי, שכל חייו היו מלאים בעשייה... מהמלחמה נפגע פגיעה קשה בגופו הפיזי והנפשי, פגיעה אשר הותירה בו צלקות שלא היה להן מרפא עד יום מותו.

על מצבתו נחרטו פסוקים מתהילים קמ"ב, ששיקפו את מה שהרגיש ואת מה שהתרחש במוחו: 'זעקתי אליך אלוקים אמרתי אתה מחסי, חלקי בארץ החיים... הצילני מרודפי כי אמצו ממני'. הזעקה שלו הייתה לקצת מנוח, שקט ושלווה מהקולות ששמע בתוך מוחו ונפשו. את יגונו וסבלו הטביע בציורים, שכל הרואה אותם הבין ולו במעט מה מתרחש בנפשו".

האחות אורה: "לא הבנו עד כמה נפשו הייתה מיוסרת, לא הייתי מודעת לייסורים בתוכו. תמיד קיוויתי שיעלה ויצמח ויתגבר על כל המכשולים והנפילות שלו לתוך התהום... רק אימא שלנו ידעה להבין את הנפש שלו, עטפה ושמרה עליו".

כתבה האחות ברכה: "אחי רחמים. פנים מאירות, נעים הליכות, נצר לשונו מלדבר לשון הרע... נפש עדינה מצד אחד ומצד שני נפש בוערת, מיוסרת וכואבת. ניתן לראות את סערת הנפש בציורים המופשטים.

תמיד אנצור אותך בליבי, אחי האהוב והנדיב".